החלטה בתיק המ"ש 4552-05-11

1.         לפנינו בקשה להארכת מועד להישפט שהוגשה על ידי המבקשת, בגין קנסות שהוטלו עליה  על ידי המשיבה 1, ובגינם הוטל צו עיקול על מיטלטליה.

            הבקשה הוגשה תחילה כבקשה לביטול קנס מינהלי, בשילוב עם בקשה לסעד זמני. משהמשיבה 2 הסכימה לעכב את מימוש המיטלטלין המעוכבים, הוגשה הבקשה להארכת המועד להישפט שלפנינו.

2.         עיקר טענות המבקשת הן כי היה על המשיבה 1 לקיים למבקשת שימוע כדין בטרם הטלת הקנסות. לטענת המבקשת אי קיום השימוע משמעו פסלות הקנסות.

3.         מתגובתה המפורטת של המשיבה 1 עולה כי מדובר בחמישה תיקים שנפתחו נגד המבקשת, ובגינם הוטלו עליה קנסות במועדים שונים. המשיבה טענה כי המבקשת ידעה על קיומם של הקנסות, ובחרה להתעלם מהם. על כן אין מקום לקבל את הבקשה להארכת המועד להישפט.

4.         סעיף 13 (ב) לחוק העבירות המנהליות התשמ"ו - 1985 (להלן: " החוק") מותיר בידי בית הדין את הסמכות להאריך את המועד להגשת בקשה לבישפט בגין קנס מינהלי, בקובעו כך:

"13.(ב) בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור כל עוד התקיימו התנאים האמורים בסעיף 8א(ו), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו."

הוראות סעיף 8א(ו) הן:

" התובע המוסמך רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועד האמור בסעיף קטן (א) אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה."

5.         אמות המידה לפיהן תישקל בקשה להארכת מועד הקבוע בחוק העבירות המינהליות, להגשת בקשה להישפט על העבירה בגינה הוטל קנס מינהלי נבחנו זה מכבר על יד בית הדין הארצי, בקובעו כך:

" על-מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על בית-הדין לדון בעניין על-פי כלל נסיבותיו המיוחדות ולהשתכנע כי קיימת סיבה סבירה - הצדק ראוי- להגשת הבקשה באיחור או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. אין ספק, כי מדובר בטעמים בעלי משקל משמעותי, שהרי אין הכוונה כי ייפתח פתח בו כל דיכפין ייטה וייכנס. נשוב ונדגיש, "המסלול המינהלי" הינו דרך המלך  - בבחינת הכלל העולה מתכליתו של חוק העבירות המנהליות ואילו "המסלול הפלילי" ומתן ארכה להגשת בקשה להישפט הינם בבחינת היוצא מן הכלל."

ראה:    עפ"א (ארצי) 14/05 סיון תכשיטים בע"מ נ' מדינת ישראל, מיום 12.3.06.

5.         יישום אמות המידה הללו על עניינה של המבקשת, הביאנו למסקנה כי יש לדחות את הבקשה להארכת המועד להישפט. כפי שנפרט להלן, לא הוצגו בפנינו נימוקים בעלי משקל משמעותי המצדיקים חריגה מ"דרך המלך".

            המבקשת טענה כי לא ידעה על הקנסות המנהליים שהוטלו עליה לאורך השנים. התייחסותה של המבקשת בבקשה הראשונה לביטול הקנס המינהלי היא לקנס בודד מיום 2.5.11, אשר לטענתה מעולם לא קיבלה התראה בגינו עד למועד הטלת העיקול על מטלטליה.

            דא עקא, מתגובתיהן של המשיבות עולה כי מדובר בלפחות חמישה קנסות מנהליים שהוטלו על המבקשת, ובגינם נשלחו למבקשת התרעות חוזרות. המשיבות הציגו ראיות המלמדות כי המבקשת קיבלה לידיה העתקים של הודעות הקנס, כמו גם התרעות מאוחרות יותר.

6.         מתגובת המשיבה 1 לבקשה להארכת מועד להישפט עולה כי נגד המבקשת תלויים ועומדים חמישה תיקים בגין העסקת עובדים זרים שלא כדין. לגבי הודעת הקנס בגינה נפתחו ההליכים דכאן, עולה מתגובה המשיבה כי בעקבות ליקויים שהתגלו בביקורת מיום 14.4.02 הוטל על המבקשת קנס קצוב בסך 25,000 ש"ח מכוח החוק.

המשיבה הוכיחה כי אל מענה הרשום של המבקשת נשלחה הודעת קנס בדואר רשום. אישור המסירה, החתום על ידי הנמען, (נספח א' 2 לתגובת המשיבה) מלמד כי ההודעה התקבלה על ידי המשיבה ביום 19.4.02.

עוד עולה מתגובת המשיבה כי המבקשת ניהלה עימה דין ודברים לגבי פרטי האירוע נשוא הודעת הקנס, וביום 26.12.02 נשלח אליה המידע המבוקש לגבי האירוע.

זאת ועוד, לטענת המשיבה בעליה ומנהלה הרשום של המבקשת זומן למתן עדות עוד בטרם הטלת הקנס, והגיע ומסר את גרסתה, ומכאן כי הטענה שלא ניתנה למבקשת הזמנות לשטוח טענותיה בטרם הטלת הקנס אינה נכונה.

למרות כל זאת בחרה המבקשת לפנות לבית הדין רק בחלוף למעלה מתשע שנים ממועד הטלת הקנס, ורק לאחר שהוטל צו עיקול על נכסיה.